"Il mio primo Pesach da cittadino di Israele"

YNET, 23 aprile, 2014

Pubblicato durante le festività pasquali in vista del conferimento del Premio Genesis

Quando ero piccola, subito la libertà mi si disegnò come un fine indispensabile. Era una grande ondata che si avventata sulla mia vita. Era spumosa, alta, il più grande fra i doveri, il maggiore fra i piaceri. Non era contemplativa la mia libertà, non si poteva solo godersela, si doveva nuotare: per averla bisognava essere determinati come la mia mamma, forti come mio padre, furbi e dolci come la nonna. Bisognava evitare il male: come quando io e mia sorella per evitare l'iniezione del vaccino fuggimmo da casa di fronte al medico che brandiva la siringa. Bisognava osare di essere se stessi: come quando comunicai alla mia maestra delle elementari che volevo leggere in classe una mia poesia; o quando detti uno spintone a Vivetta (chi può dimenticare il suo nome) che a sette anni mi chiese se gli ebrei avevano la coda; da adolescenti, mi sembrò di dover chiedere al mio ragazzo se, insomma, mi amava, pessima idea; e al giornale, più avanti, devi dire "vado io" e partire nel mezzo della notte per una guerra del tutto sconosciuta.

La libertà l'abbiamo inventata noi, il popolo ebraico: il nostro monoteismo non conosce mostruosi tiranni egizi o assiro-babilonesi, re, generali, ma un solo comandante che dentro prova a sussurrarti "sii te stesso", forza, prenditi la libertà, è la prima gioia e il primo dovere. Ma quanta fatica. La nonna ballava la Hora con noi bambine nella casa di Firenze: dopo le persecuzioni (due fratelli deportati) ballava. E cantava inventandosi le parole. Non sapeva l'ebraico, ma conosceva il ritmo della libertà. Il fascismo era finito in Italia, Firenze era in fiore a Pesach, la mia mamma partigiana era oramai la sposa di un ragazzo della Brigata ebraica. I carri dei faraoni erano stati sommersi.

Comincia la conquista della libertà. Io l'ho goduta camminando veloce per tante città nel mondo compiendo il mio lavoro di inviata, intervistando i leader più importanti, scrivendo i miei libri la mattina fra le 5 e le 7 quando il telefono non suona. Ho scritto spesso tutto il contario di quello che dicevano i miei colleghi sullo scontro Israelo palestinese in genere. Negli anni in cui sono stata vicepresidente della Commissione Esteri della Camera Italiana e membro del Consiglio d'Europa, mi sono divertita lavorando sodo. Ho inseguito la mia libertà. Ho convinto tanti colleghi europei a partecipare alla maratona "For the Truth, for Israel" al Tempio di Adriano, a Roma, ho combattuto in Parlamento contro la bomba iraniana, ho denunciato la ferocia degli Hezbollah e la violenza contro le donne, i bambini, i dissidenti, gli omosessuali. La libertà è la fatica di fare quello che vuoi veramente. Essere madre è stato forse il maggiore fra tutti questi desideri. Poi, un anno fa, sono salita al primo piano dell'aereoporto Ben Gurion e ho firmato tutti i fogli che un gentile funzionario mi porgeva. Volevo essere cittadino dello Stato d'Israele? Firmi. Se vuole telefonare può chiamare da là. Era un telefono nero, col filo. Mi ha anche dato qualche migliaio di shekel per le prime spese. Grazie. Una fiorentina israeliana, che grande incredibile libertà.Tra un mese si terrà a Gerusalemme una grande serata in cui verrà conferito per la prima volta il Genesis Prize per il contributo all’umanità nello spirito dei valori dell’ebraismo.
 
La giuria, di cui mi onoro di far parte, ha scelto Michael Bloomberg come esempio e modello per i nostri giovani. Durante la selezione dei numerosi candidati, è stato illuminante studiare le vite e i risultati di uomini e donne che hanno investito tanto per portare avanti i valori incarnati dall’ebraismo, e tra questi innanzitutto la libertà, la libertà come io la vedo: uno sforzo immane per essere te stesso, un duro lavoro, andare avanti lungo la strada maestra che la tua memoria storica, la tua famiglia, la tua personale avventura ti indicano. Ed è meraviglioso perché, che ne siamo coscienti o meno, siamo parte di un flusso che va avanti da 4000 anni. Una volta schiavi, ora, da uomini liberi, in Israele.





DI SEGUITO LA VERSIONE ORIGINALE IN EBRAICO:

בין חירות ליהדות, פסח ראשון בישראל

החירות הוא העמל לעשות את מה שאתה באמת רוצה. עכשיו אני בת פירנצה ישראלית - איזו חירות גדולה, בלתי נתפשת. פיאמה נירנשטיין, סופרת ועיתונאית, לשעבר חברת הפרלמנט האיטלקי, עלתה השנה לארץ

פיאמה נירנשטיין   פורסם:  23.04.14 , 16:28

היה צריך להעז להיות עצמנו, כמו כשהודעתי למורה בבית הספר היסודי שברצוני לדקלם בכיתה שיר שלי; וכשדחפתי חזק את ויוֶטה (איך אפשר לשכוח את שמה) שבגיל שבע שאלה אותי האם ליהודים יש זנב; וכמתבגרים נראה לי נכון לשאול את החבר שלי האם אכן הוא אוהב אותי – רעיון גרוע ביותר; ובעיתון, בהמשך, עליך לומר "אני הולכת" ולצאת לדרך באמצע הלילה למלחמה לגמרי לא מוכרת.

את החירות המצאנו אנחנו, העם היהודי: המונותאיזם שלנו לא מכיר ברודנים מפלצתיים מצריים או אשור-בבליים, מלכים, מצביאים, אלא במפקד יחיד אשר מנסה ללחוש לך בפנים "תהיה עצמך", קדימה, קח לך את החירות, היא השמחה הראשונה והחובה ראשונה. ברם, כמה עמל. הסבתא רקדה את ההורה אתנו הילדות בבית בפירנצה: אחרי הרדיפות (שני אחים נספו בשואה) היא רקדה. ושרה, תוך כדי שהמציאה את המילים. היא לא ידעה עברית, אך הכירה את קצב החירות.

הפשיזם נגמר באיטליה, פירנצה פרחה בפסח, אמי הפרטיזנית הייתה כבר אשתו של בחור מהבריגדה היהודית. רכב פרעה ירד למצולות. מתחיל כיבוש החירות. אני נהנית ממנה בהולכי מהר בערים רבות בעולם, בעבודתי ככתבת, כשראיינתי את המנהיגים הכי חשובים, כשכתבתי את ספריי בבוקר, בין השעה 5 לשעה 7, כשהטלפון לא מצלצל.

כתבתי לעתים את ההיפך הגמור ממה שאמרו עמיתיי על המאבק הישראלי-פלסטיני בכללותו. בשנים שבהן הייתי סגן יושב ראש ועדת החוץ של הפרלמנט האיטלקי וחברת מועצת אירופה, השתעשעתי בעבודה הקשה. רדפתי אחרי חירותי. שכנעתי הרבה עמיתים אירופיים להשתתף במרתון "למען האמת, למען ישראל" במקדש אדריאנוס, ברומא, נלחמתי בפרלמנט נגד הפצצה האירנית, גיניתי את אכזריות החיזבאללה והאלימות נגד הנשים, הילדים, ההומואים.

החירות הוא העמל לעשות את מה שאתה באמת רוצה. להיות אמא היה אולי הגדולה שבמשאלות. אחר כך, לפני שנה עליתי לקומה הראשונה בנמל התעופה בן גוריון וחתמתי על כל הניירות שהגיש לי פקיד נחמד. ברצונך להיות אזרח מדינת ישראל? תחתמי.

אם את רוצה לצלצל, את יכולה לחייג משם. היה זה טלפון שחור, עם חוט. נתנו לי גם כמה אלפי שקלים להוצאות הראשונות. תודה. בת פירנצה ישראלית, איזו חירות גדולה, בלתי נתפשת.

בעוד חודש ייערך בירושלים הערב הגדול של פרס בראשית, בו יוענק הפרס לראשונה למייקל בלומברג, בו בחר חבר השופטים שהיה לי הכבוד להיות חלק ממנו, כדוגמה ומופת לנוער שלנו. כשלקחתי חלק בבחירת המועמדים, נדהמתי מהעוצמה והיופי של החוויה - ללמוד על חיייהם והשגיהם של נשים וגברים יהודיים כה שונים וכה נפלאים, שהשקיעו את כל כולם בלהיות יהודי השואף לחרות בדרך בה גם אני רואה אותה: מאמץ אדיר להיות אתה עצמך, עבודה קשה והליכה בדרך שאותה לימדו אותנו הזכרון ההסטורי, המשפחה שלך והחוויות האישיות שלך. הפלא הזה, גם אם אנו לא תמיד מודעים לו, מתרחש בתוך הזרם של 4,000 שנות היסטוריה, שאותה התחלנו כעבדים במצרים וממשיכים אותה עכשיו בישראל כבני חורין.

פיאמה נירנשטיין היא סופרת ועיתונאית, לשעבר חברת הפרלמנט האיטלקי, חברת ועדת פרס "בראשית" המוענק על תרומה לאנושות ברוח ערכי היהדות. הגשימה חלום ועלתה לישראל השנה.

 Lascia il tuo commento